Search
  • edenkatzz

מחוך, דיאטה - פוטייטו, פוטאטו

איך הדיאטות של היום החליפו את מחוכי העבר?


כמה פעמים אמרתן/ם לעצמכן/ם – "ממחר דיאטה!"? כמה פעמים התמדתן/ם ואז במעידה הראשונה הרגשתן/ם תסכול וחזרתן/ם לדפוסי האכילה הישנים? כמה סוגי דיאטה ניסיתן/ם? (או אולי קראתן/ם לזה "אורח חיים בריא" הכולל ספירת קלוריות, תיוג מיני מזון והגבלות תזונתיות) כמה פעמים התאכזבתן/ם? למה התחלתן/ם בכלל? כדי לרזות? ומה קרה לגוף שלכן/ם בדרך?





אני לא תזונאית ולא מומחית בהרגלי אכילה, רק אישה בעולם ששואלת שאלות לגבי האופן בו חינכו אותה שנכון להתנהג ולהיראות.


בעבודת הסמינריון שלי התעמקתי ב"שמנופוביה רפואית", אחת הבולטות בתהליך העלאת המודעות ויצירת שינוי חוקתי בנושא היא נעמה פסקה דיוויס, אשר בזכותה נחשפתי גם למרכז "שפת האכילה" המלמד טיפול התנהגויות אכילה ותפיסת הגוף ומדבר על נרמול מערכת היחסים של האדם עם הגוף והאוכל על ידי שינוי השפה ומתבסס על גישת HEAS– HEALTH AT EVERY SIZE.

ממחקרים שקראתי בנושא הבנתי כי סופה של כל דיאטה היא עלייה במשקל, היא יציאת הגוף מנקודת האיזון שלו, היא תחושת הגוף במחסור ועל כן אגירת שומנים והיא תחושת אכזבה וחוסר מסוגלות או שליטה. בהמשך העליות והירידות התכופות במשקל משפיעות על יכולת חילוף החומרים הטבעית של הגוף, וזה, כבר לא בר שינוי.

מעבר לכך, תעשיית הדיאטות מגלגלת מיליארדים ומציג תמיד דימויי גוף רזים ומאדירה את כוחו של הרזון המוצג כפסגת השאיפות, בזכותו נהיה מאושרות, טובות, נחשקות ובריאות יותר. אך האם זו האמת?


בגיל 12 נשלחתי לקבוצת שומרי משקל לילדים/ות, נשקלתי מול כולם, קיבלתי כוכב ביומן וחיזוקים כאשר ירדתי במשקל ומבטים מאוכזבים כאשר עליתי או נשארת באותו המשקל. היו שיחות בכל פגישה שאת תוכנן אני כבר לא זוכרת, מאחר והייתי עסוקה ברגע הגורלי בו אעלה על המשקל וייחרץ דיני. כשכבר הגעתי למשקל היעד הייתי פתאום אדם אחר! מאושרת, רגועה, תלמידה טובה, הכי מקובלת ובטוחה בעצמי.


סתם!! נראה לכן? הייתי עסוקה בדברים האחרים שאני צריכה לשנות בעצמי, בשאלה איך אמשיך לרדת במשקל ובביקורת עצמית מתמדת – פנימית וחיצונית. המודעות העמוקה למשמעות הנראות שלי, שככל הנראה הייתה שונה מהציפיות החברתיות ושימת הפוקוס על השלילי לתקופה כה ארוכה גרמו לי להתמקד בכך עוד הרבה אחרי שנגמר תהליך הירידה. אפילו לבית הספר לא הלכתי מבלי ללבוש ז'קט שיכסה את הידיים שתפסתי כגדולות מדי.





שנתיים לפני, סוף כיתה ו' – חרוטה בי התמונה של עצמי הקטנה, ילדה סקרנית ומאושרת שהולכת בגאווה בבריכה עם ביקיני ובטן בולטת וחמודה. ברגע הזה פשוט נהניתי ולא הייתי עסוקה בביקורת עצמית או במה יחשבו. היום אני הרבה יותר קרובה למקום הזה, אחרי תהליך ארוך של פיתוח חשיבה ביקורתית וחיזוק הדימוי העצמי.


עיסוק מתמיד במעקב אחר סוג וכמות האוכל שאנו אוכלות מתוך רצון לרזות מייצר הסחת דעת תמידית ואף מונע לעתים השתתפות באירועי חיים משמחים (לפחות מבחינה רגשית ומנטלית).

יותר מהכל, הייתי רוצה להתמקד בכך שהדיאטות הן כלי להגבלתנו כנשים בעולם (הדבר נוגע גם לגברים אך בצורה שונה מאחר ונשים נמדדות תדיר על פי נראותן). כאשר אנו מפנות את משאבינו האישיים לירידה במשקל אנו מונעות התפתחות אישית בתחומים שונים, אנו עסוקות בנראות שלנו בלבד במקום באישיות, בכישרונות, ביכולות ובחוזקות שלנו והגרוע מכל – אנו עושות זאת לעצמנו.

עולם הפרסום מציג מצג שווא של נשים עצובות בתמונות "לפני" ונשים שמחות בתמונות "אחרי" ומקבע את התפיסה לפיה רזון זו התשובה לכל.


בעבר נשים היו לובשות מחוכים מהודקים המבליטים את החזה הנשי, מייצרים מותן צרה ויותר מהכל – גורמים למעיכת איברים פנימיים ולקשיי נשימה. היו נשים שהסתובבו עם מלחי הרחה בהישג יד מאחר ובכל רגע המחוך החונט יכול היה לגרום להתעלפות. המחוך הגביל את התנועה, את העצמאות (מאחר ויש צורך בעוד אישה שתהדק אותו באופן מספק) והעצים את שבריריות הנשים. הוא מותג כפריט לבוש לעשירון העליון – לנשות האצולה אשר יכולות להשקיע בו זמן וכסף ואינן חייבות לעבוד באופן פיזי למחייתן.





גם היום דיאטות מחייבות השקעה מרובה באוכל או בהמנעות ממנו, מעקב מתמיד וזמן לעשות זאת. כמו כן האוכל שנחשב בריא יותר הוא לרוב גם יקר יותר. לדיאטות התווספו היום גם מחוכים מסוג חדש, ממותגים כחגורות בטן ב"מעצבים" אותה כפי שאמורה להיות לפי צו השעה ומודל היופי. עוד על כך, נשים עוברות ניתוחים להצרות, מתיחות והוצאת צלעות ומשמשות כמודל לחיקוי למיליוני נערות צעירות.


לכל גוף יש משקל הנכון לו, בו הוא מאוזן. לכל גוף צורה אחרת וחלוקת משקל שונה. לכל אישה היכולת להקשיב לגופה ולצרכיה ולתת להם מקום.

אני לא מבקרת אף אחת, אני מבקרת את האקלים החברתי והמגדרי שמכניס נשים לקופסת ראווה (ממש כמו זו של הברבי) ושומר עליה בגודל ובצורה שנוחה ומשרתת אנשים מסוימים מאוד.


על כן, בואו נשאל שאלות בנוגע לסיבות בגינן אנו פועלות, חושבות או מרגישות. מי אחראי על העברת ועיצוב המסרים ואת מי זה משרת? האם אני נותנת מקום לעצמי לתפוס מקום במרחב ולהתקיים בנוכחות מלאה? האם אני מצמצמת עצמי ולא רק גופנית?


כל בחירה אישית היא לגיטימית כל עוד אינה פוגעת בסביבה, אך לכולנו יש מחויבות לייצר יחד את השינוי שיאפשר לנו להבחין בכמה שאנו ראויות להרגיש בנוח, להתנהל בעולם בעצמאות וחופשיות, להתפתח, לא להימדד על פי הנראות שלנו ולזכור שאנו הרבה מעבר לכך.


ונוכל לעשות זאת רק יחד, בנשימה עמוקה, בסיסטרהוד, באחווה נשית, בשיתוף ובתמיכה.


ממחוך לדיאטה,

מחוויית בדידות, אכזבה ותסכול ותחושת יחד ועוצמה,

מציות לשאלת שאלות,

ממיקוד ב"שלילי" למיקוד בחוזקות,


בדרך לשחרור וצמיחה.






28 views0 comments

צילום מתוך הפקה של MAR-MAR DESIGN. צולם על ידי NOA MAGGAR